מ״רק לא עוד יום גיבוש״ ל״מתי עושים את זה שוב?״

עובדים לא שונאים להתחבר.
הם לא שונאים לצחוק עם הצוות שלהם, להכיר אנשים אחרת או לצאת לרגע מהשגרה.
הם פשוט לא רוצים להרגיש מובכים, מאולצים או כאילו מישהו החליט עבורם איך הם אמורים ליהנות.

אם יש משפט אחד שאנחנו בקואלה גרופ שומעים שוב ושוב ממנהלות משאבי אנוש, מנהלי רווחה ומי שאחראים על החוויה הארגונית, הוא כנראה: "האנשים אצלנו כבר ראו הכול. הם פשוט שונאים ימי גיבוש."
ואז אנחנו פוגשים את העובדים עצמם, והגרסה שלהם בדרך כלל קצת פחות מנומסת: "רק לא עוד יום גיבוש מביך." ואנחנו לגמרי מבינים אותם.
אחרי מאות אירועי חברה, פעילויות לצוותים וחוויות ארגוניות שפגשנו בהן אלפי עובדים מכל סוגי הארגונים, הגענו למסקנה די ברורה: אנשים לא באמת שונאים ימי גיבוש. הם שונאים את הדרך שבה הם גורמים להם להרגיש.

אז למה העובדים שלך באמת נרתעים מימי גיבוש?

מאחורי העובד שמגלגל עיניים כשמגיע המייל עם הכותרת "Save the Date" מסתתרת בדרך כלל סיבה די טובה.
הציניות לא נולדה משום מקום. ברוב המקרים היא תוצאה של חוויות קודמות שלא ממש התאימו לאנשים שהשתתפו בהן. הם שונאים להרגיש מובכים.
מעטים האנשים שקמים בבוקר עם חלום סודי שיכריחו אותם לרקוד מול כל החברה, להשתתף במשחק תפקידים שהם לא ביקשו להיות חלק ממנו, או לעמוד במרכז החדר בזמן שכולם מסתכלים.
פעילות שאמורה לחבר בין אנשים לא יכולה להתחיל בלגרום להם לרצות להיעלם.
וברגע שהחוויה מציבה אנשים בסיטואציה שלא נוחה להם, במיוחד מול קולגות, היא עלולה ליצור בדיוק את ההפך מחיבור: התנגדות.

לא כל עובד רוצה להחזיק מיקרופון.
לא כל מנהלת רוצה לעמוד במרכז הבמה.
ולא כל מי שיושב בשקט בצד הוא בהכרח "לא זורם".

בכל צוות יש את אלה שאוהבים להוביל, אלה שמעדיפים לפתור, אלה שמתבוננים רגע לפני שהם נכנסים למשחק, ואלה שהכוח שלהם נמצא דווקא בשיתוף פעולה שקט מאחורי הקלעים.
כשבונים פעילות שמתאימה רק לטיפוס אחד, בדרך כלל לטיפוס הכי מוחצן בחדר, חלק גדול מהמשתתפים פשוט נשאר בחוץ.

אז איך הופכים גיבוש מאולץ לחוויה שאנשים באמת רוצים להיות בה?

כאן בדיוק צריך לשנות את נקודת המבט.
אירוע גיבוש טוב הוא לא אוסף של פעילויות שנועדו למלא כמה שעות ביומן וגם לא ניסיון לגרום לאנשים "להיות מגובשים".
הוא בנייה של סיטואציה שמאפשרת לחיבור לקרות ואנחנו אוהבים לחשוב על זה כעל תכנון של חוויה אנושית.
כזו שמצליחה מצד אחד להוציא אנשים לרגע מהשגרה, ומצד שני לא דורשת מהם להפוך למישהו אחר כדי להשתתף בה.

• היא מעוררת סקרנות במקום לייצר לחץ – חוויה טובה לא אומרת לאנשים מה הם חייבים לעשות, היא גורמת להם לרצות להיכנס פנימה. משימה מסקרנת, אתגר או תחרות קטנה, ופתאום מתחילים לדבר, לחשוב, לפתור יחד ולהיכנס למשחק. בלי נאום על עבודת צוות. המשחק כבר עושה את העבודה.
• היא מאפשרת לכל אחד למצוא את המקום שלו – מישהו מוביל, מישהי שמה לב לפרט שאף אחד אחר לא ראה, אחד חושב אנליטית ואחר זורק את הרעיון המפתיע. כשיש יותר מדרך אחת להשתתף, יותר אנשים מרגישים שייכים. ושם מתחיל החיבור.
• היא מכבדת את האנשים שמשתתפים בה – עובדים מרגישים מיד כשמשהו גנרי, מאולץ או פשוט לא מתאים להם. חוויה טובה לא צריכה לצעוק כדי למשוך תשומת לב, היא פשוט צריכה להיות מספיק טובה כדי שאנשים ירצו להשתתף. כשהתוכן מדויק והאווירה נכונה, לא צריך “להפעיל את הקהל”. הקהל כבר בפנים.

הבעיה אף פעם לא הייתה העובדים

וזו אולי התובנה החשובה ביותר למי שמתכננים אירועי חברה, ימי גיבוש וחוויות לעובדים: הבעיה היא כמעט אף פעם לא האנשים.
עובדים לא שונאים להתחבר. הם לא שונאים לצחוק עם הצוות שלהם, להכיר אנשים אחרת או לצאת לרגע מהשגרה. הם פשוט לא רוצים להרגיש מובכים, מאולצים או כאילו מישהו החליט עבורם איך הם אמורים ליהנות.
אז בפעם הבאה שאתם מתכננים יום גיבוש, אולי השאלה היא לא:
"איך גורמים לעובדים להשתתף?" אלא: "איזו חוויה תגרום להם לרצות להשתתף?"

כי כשהחוויה בנויה נכון, לא צריך להכריח אנשים להתחבר.
צריך רק לתת להם סיבה טובה להתחיל.